תפוחים לא נופלים רחוק מהעץ.
 
2 תפוחים:

משפחתי עברה להתגורר בצהלה כשהייתי בת 4 זמן קצר אחר כך יצאנו לשליחות בארצות הברית ושבנו ארצה ב  1957. צהלה הייתה מקום אידיאלי לגדול בו. האבות של כולנו היו בצה"ל, המשפחות שלנו היו צעירות, פטריוטיות, אופטימיות ודיברו עברית בבית. לא הבנתי עד כמה זה היה ייחודי עד שעזבתי. ההומוגניות של הקהילה הזעירה הזו, עם ערכים משותפים הייתה בסיס גדול לחיים הבוגרים. היום אנחנו חושבים שהגיוון הוא חשוב, אבל זה מקשה על פיתוח תחושת זהות חזקה. ידענו מי אנחנו והיינו גאים בו.

כמה זיכרונות:

הבית שלנו, ששופץ על ידי גזית וירמיצקי, היה בעל נגיעות בלתי רגילות, כמו קיר סגול לציורים, מסכי שוג'י, ומספר של מדפי ספרים סקנדינביים. גרנו מול בית הספר כדי שאוכל לרוץ כאשר הפעמון צלצל. 

בגינה שלנו היו עצי פרי אקזוטיים.
היו לנו חיות מחמד - חתול טולי, מדרנו, כלב, רחמה הביאה אותו לאימא שלי במתנה, וגם ליז, עוף ענקי.
שכנינו היו כמו משפחה.
רכבנו על אופניים לחברים שלנו, וחשוב יותר, בכדי לחלוק איתם בשיעורי בית. שיחקנו בחוץ עד שהורים קראו לנו להיכנס. בילינו שעות בשדות הסמוכים, קטפנו פרחים וייבשנו אותם בספרים. בצופים היה מרגש גם כחניכה וגם כמדריכה, זכור לי תעלול שבו ראובן דוזטוס, ראש קן שלנו, הודיע ברמקול ברחובות השכונה "הקשיבו הקשיבו תושבי צהלה - מחר לא יהיה מזג אוויר".
 
לבית הספר התיכון "אליאנס" המשכתי עם הרבה חברים שלי מצהלה. צביה ארנון עזרה לדרורה בתה ולי בשיעורי מתמטיקה, והציבה אותנו על הפסים לקריירה העתידית שלנו.
בצבא שרתי בשירותים טכניים לחיל האוויר.

זיכרון - אני חוזרת הביתה לצהלה מואפלת, בלילה השני של מלחמת ששת הימים, כדי לדווח לאבי על כך שפירשנו תמונות אוויריות שמהן מתברר שכל מסלולי האויב נהרסו.
גם לאוניברסיטה העברית הלכתי עם עדית ודרורה.

הוא אולי תפוח שנפל לא רחוק מעץ, אך מהתפוח הזה צמח עץ נפיל בדמותו. איש ההייטק המבריק, מייסדה ובעליה של קומברס, ואחד האהובים שבבני השכונה מאז ומתמיד.

האיש שהפך אגדה בחייו, שנאמר עליו כבר הכול ואין צורך להכביר מילים, במקרה הזה תמונה אחת באמת שווה אלף מהן, - מרכז הפיתוח של קומברס ברעננה.