דף הבית >> משפחות >> משפחת ברון

משפחת ברון

שם האב - משה ברון 1916 - 1981
שם האם - בת שבע יפה (שניצר) - 1924 (בת 95!)


שמות הילדים :
דפנה (דפי) - 1947
דני - 1951


רחוב: צה"ל
מספר הבית: 72

שנים: גרים משנת 1951 - היום
בת שבע ברון

גלריית תמונות

מעט אחרי סיום לימודיה בבית הספר למסחר של אורט, כשהייתה נערה בת 17, גויסה בת שבע ברון להגנה ונשלחה לקורס מכ"ים. בסופו שובצה כחונכת למתגייסים חדשים: הפקידו בידיה ספר תנ"כ ודגל ישראל, ואיתם הייתה מגיעה מדי זמן לבית ספר "ורבורג". ירושלים סגל, אחד מחלוצי הקולנוע העברי ופעיל הגנה התגורר בסמוך לבית הספר, והוא זה שהיה נותן לה את המפתח למרתף. היא הייתה מעמידה שומר מחוץ למרתף, מכינה את התנ"כ והדגל, ומתרגלת את לשון ההשבעה. זה היה המקום בו נשבעו מגויסים חדשים ל"הגנה", ובת שבע הייתה זו שהשביעה אותם שם, לחיים ולמוות, מחויבים לעצמאות ישראל. מי יודע כמה גיבורי פלמ"ח התחילו את דרכם במרתף ההוא, כשבת שבע מן העבר השני, והתנ"כ והדגל עליהם הניחו את ידם כשחזרו על מילות השבועה בקול רם.

הזמן הזה, שנת 1941, הוא רק זמן אחד במכלול הזמנים והתקופות בחיי בת שבע ברון. הימים היו ימי מלחמת העולם השנייה, ימים שקראו ללקיחת אחריות, ובת שבע הצעירה התבלטה מיד בעניין הזה, מתמיד הייתה אחראית, ומסורה לכול עניין בו נטלה חלק. החבר'ה שם בהגנה ידעו שיש על מי לסמוך, ושבמרתף עלום בתל אביב, תחת אפם של הבריטים, מישהו דואג להשביע את החיילים החדשים כמו שצריך, ומשית עליהם את עול המחתרת והמלחמה לעצמאות. 

משה ובת שבע ברון 

משפחת ברון - משה, בת שבע והילדים, דפי ודני

תיבת זכרונות פרטיים

הבוידם של משפחת ברון

בת שבע מטיילת

בת שבע בצעירותה

נוף הילדות של בת שבע - לומז'ה, פולין

זה אולי רק זמן אחד, אבל הוא היה מכונן בלי ספק עבור הצעירה שהגיעה לארץ בגיל 10 מלומז'ה שבפולין. שבע השנים בארץ הפכו אותה כבר לצברית ממש. הזיכרונות מלומז'ה הלכו והתפוגגו. היא עדיין זכרה נהר בו שחתה לראשונה בחייה, וחברה פולנית אחת בשם צלינה אתה הייתה קוטפת פרחים בשדות שהיו מסביב למקום. היא זכרה גם איזה טיול משפחתי בה פינק אותה אביה בבננה, פרי שלא הכירה כלל, ולא ידעה שצריך לקלף. בת שבע הביטה בחשש בפרי האקזוטי והשיבה אותו לאביה – לא בא לי.
הסבתא של בת שבע הייתה הבת השביעית במניין אחיה ואחיותיה, ומכאן בא השם שקיבלה ממנה בירושה. אמה של בת שבע, שלא כמו רוב הנשים בתקופה ההיא, עשתה את שנות ילדותה בחדר, בלימודים עם הבנים, ובהמשך, כסטודנטית באוניברסיטה, שליטתה בשפות רבות הקנתה לה מוניטין היא עבדה כמורה. אביה ניהל את בית החרושת ללבנים בעיר. מדי ערב שבת התכנסה המשפחה לסעודת שבת, כמסורת היהודים במקומם. בשנת 1934 עזבה המשפחה את העיר בה חיה עד כה, נסעה לאיטליה, ושם עלתה על אוניה שהובילה אותה אל הארץ החדשה. האב סבל מאד מטלטלות הנסיעה, וחטף מחלת ים קשה. יום לאחר יום כיפור הגיעו אל הארץ המובטחת. 

המשפחה הקטנה מתמקמת בחדר אחד, ברחוב השומר, לא רחוק משוק הכרמל. עבור בת שבע הקטנה הכול נראה מופלא. מרגע שהגיעה כמו שכחה את הפולנית שבפיה והעברית הפכה לשפתה היחידה. את הפולנית של ילדותה שכחה, נטשה. 

מרחוב השומר נדדה המשפחה לרחוב הקונגרס, ולרחוב בן יהודה, עד שנחתה לבסוף בירקון פינת פרישמן, שם גם גדלה המשפחה עם הולדת הבן אליעזר לשמחת הכול. הבית הזה, ממש ליד "חוף פרישמן" זכור לטוב, כול הכיתה הייתה מגיעה איליו אחרי הלימודים, מותירה בו ערימה של ילקוטים ובהמולה עליזה נחפזת אל החוף הסמוך. פעמיים בשבוע היו כולם נפגשים ב"צריף" של צופי קהילה, שבט הצופים הראשון בתל אביב. כשתמו ימי בית הספר היסודי נורדאו נרשמה ללימודים בבית הספר למסחר של אורט, במגמה הצרפתית. היא לא הייתה התלמידה הכי טובה בכיתה, והצטיינה רק בלימודי המתמטיקה, אך מתמיד הייתה מוקפת בחברות, ואת ימי החופשות היו מנצלות לנסיעות משותפות כדי לסייע לקיבוצים צעירים. 

עולים בשנות ה-30 מגיעים באוניה לנמל יפו

מרגע שגויסה אל המחתרת השתנו חייה של בת שבע הצעירה, עד שנפגשו בחייו של האיש שנועד לה מקדם. גם הוא היה איש מחתרת, משה שמו, ואת ההכרות ביניהם הם חייבים לזוג חברים משותף שהפגיש ביניהם. 1945 הייתה השנה בה הסתימה מלחמת העולם השנייה והחלו להתברר ממדי האסון שהביאה, זו הייתה גם השנה בה נפגשו בת שבע ומשה.

היא אולי לא ידעה אז מזה כלום, אך משה ברון היה האחראי באותו הזמן על הסליקים של ההגנה, בהם הוסתר נשק מעיניהם הבולשות של הבריטים. הוא היה אמון על העברת נשקים למקומות בהם נדרשו, ולהסלקתם במיני מחבואות עד שידרשו. הוא היה קול, קר רוח וזהיר, והווה זיווג מושלם לבת שבע האחראית. חצי שנה "יצאו" כמו שהתכנה המצב הזה אז, עד שביקש משה את ידה והיא נענתה. חתונתם נערכה בבית ועד הקהילה ברחוב יבנה, ואת עוגות החתונה, טורטים, הכינה הכלה בעצמה, חתונה צנועה, אך שמחה באמת, כי בת שבע, וזה היה סודה הגדול מתמיד – היא בנאדם שמח מיסודו, ובערב חתונתה לבחיר לבה – בטח גאתה בה השמחה כפליים. 

תמונת החתונה של בת שבע ומשה

משה ברון בלש מטוסיאן שני משמאל - ארכיון תולדות ההגנה

המאבק בבריטים מילא את כול חיי הזוג הצעיר, והגיע לשיאו באירועי השבת השחורה, 29.6.1946  בה ביצעו הבריטים גל נרחב של מעצרים שכלל רבים ממנהיגי ופעילים של ההגנה. משה, בעל התפקיד הכי רגיש חשש שייעצר, ובשל כך עזבו בת שבע והוא את הבית בו שהו, במטרה להגיע אל בית מסתור אותו הכיר משה. כשהגיעו לרחוב פרוג התברר שהרחוב נחסם והועמדה בו עמדת משמר של האנגלים. משה איתר פרצה דרכה אפשר היה לחמוק מעיני הבריטים, ובלי חשש קבע – אנחנו עוברים, וכך קרה. הם עברו בשלום את המחסום, ומשה נותר גם אחרי השבת השחורה איש חופשי.

הם התגוררו אז ברחוב לסל, בדירת חדר עם מטבח שהיה צורך לטפס איליו בכמה מדרגות, ושהיה כה קטן עד שיכול היה להכיל רק אחד בתוכו. ההשקעה הגדולה של משה בארגון ההגנה לא הביאה הרבה פרנסה, אבל זיכתה אותו באפשרות לרכוש דירת גג קטנה שבנתה הסוכנות במיוחד לפעילי ההגנה, על בית אחד ברחוב רנ"ק. למעשה היו אלו שתי דירות, עם מטבח משותף. גם הדירה הסמוכה נועדה לפעילי הארגון, ומשך זמן מה התגוררו בה רות ויגאל אלון, שעקרו מביתו בצפון כדי להיות קרוב לעניינים, היו אלו ימים הרי גורל למדינה שבדרך, ויש להניח שבגג של אותו בית ברחוב רנ"ק נערכו דיונים רבי דרג בין יגאל אלון ושותפיו להנהגה. הרבה אנשים ביקרו בבית הזה באותם ימים, כולם היו פעילי הגנה, מעורים היטב במאבק לעצמאות, כפי שהיו גם בת שבע ומשה ברון, השכנים מעברו השני של המטבח המשותף. כשעזב יגאל אלון את הדירה הפכה זו להיות תחנת השידור המחתרתית של ארגון ההגנה. משה ובת שבע השכנים היו בין שומרי הסוד.

הבית ברנ"ק אולי לא היה הכי נוח בעולם, אבל הוא היה הבית הראשון שהיה ביתם. שם פרחה אהבתם של בת שבע ומשה, ושם נולדו שני ילדיהם – דפנה הבכורה ודני הצעיר. כשנולד ערכו מסיבה לכול חבריהם, ואל הגג ברחוב רנ"ק הגיעו רבים וטובים מחשובי היישוב דאז כדי לחגוג עם הזוג את הולדת בנם. החיים לא היו קלים, ותפקידיו המרובים של משה גרמו לו להעדר מהבית תכופות. הוא היה ממתיק את הפרידות בפתקי אהבה נוגעי לב שהיה משאיר לה, ומהם הייתה עולה שגרת יומם המשותף – הילדים, הקניות, הגעגועים, והנשיקות ששלח לילדים. 
ב 1948 תם המאבק לעצמאות ישראל והחל המאבק לעצמאות האישית. משה נותר בשירות המדינה, מקבל דרגות רס"נ, והופך ל"מושל הנגב". דרגות הקצונה מזכות אותו גם באפשרות להשתתף בהגרלה על בתים בשיכון קצינים שאמור להבנות בקרוב. החדר ברנ"ק הפך צפוף ככל שנוספו איליו ילדים, והשיכון החדש הבטיח בתי קרקע פרטיים עם חצר סביבם. הם נרשמו להגרלה עם מאות קצינים נוספים, ביניהם גם ישראל יפה, אביה של בת שבע, ויצא ששניהם זכו – משפחת ברון בבית ברחוב צה"ל המרכזי, ומשפחת יפה, ברחוב שמגר, מרחק קצר משם. אליעזר הצעיר הצטרף אל הוריו, ובשנת 1952 כבר התגוררה כול משפחתה של בת שבע בשכונה החדשה שהוקמה לקציני צה"ל מעבר לירקון – היא שכונת צהלה. 

בת שבע ונכדתה איריס ומסיי הכלב,
בכניסה לבית בצהלה 2012

בדיוק 17 שנים אחר שהגיעה לישראל כילדה, ב 20.9.1951 הגיעה בת שבע אל ביתה בישראל. אחרי שנים ארוכות של דירות חדר בה חיו כולם יחד נכנסו בני משפחת ברון לביתם החדש ברחוב צה"ל, מול מה שיהיה בעתיד המרכז המסחרי. "בהתחלה" מספרת בת שבע, "לא היה שום דבר, עדיין לא היו חנויות ולא היו כבישים, היה רק חול. בחצר ביתנו הוצב בור סיד גדול, שקלקל את האדמה סביבו לתמיד. עד היום דבר לא יכול לצמוח במקום בו עמד לפני שבעים שנה. החנות הראשונה שהוקמה הייתה צריף של השק"מ והיא סיפקה את הכול" 
כבר מימיה הראשונים של השכונה הוקם בשכונה בית כנסת. ישראל יפה, אביה של בת שבע ותושב השכונה לקח על עצמו את תפקיד גבאי בית הכנסת, והפך עוגן למעט שומרי המצוות שהשתכנו בצהלה. כשהוקם המרכז המסחרי מוקם בית הכנסת בחלל המשמש היום כסניף בנק אוצר החייל, אך אילוצים שונים של אז הנדידו אותו אל החלק המוכר "כחנות של אנוך" בשיתוף עם כיתה של בית ספר, שלמדה בו בימים. ישראל יפה דאג תמיד לכול, למרות הצפיפות התפילה תמיד עלתה כפורחת. ואז החליט אחד המתפללים, שומר מצוות בעל מבטא אמריקאי בשם (הנשיא) חיים הרצוג לעשות מעשה. באותם ימים הוא שרת כנציגו האישי של סר אייזק וולפסון, והוא ששכנע את הנדבן לתרום את הסכום הדרוש לבניית בית כנסת מכובד, שיישא את שמו. ישראל יפה הגבאי המסור שניהל את בית הכנסת בשכונה מיום הקמתו, קיבל לידיו היכל. את בר המצווה של נכדו דני כבר ערכו באופן חגיגי במיוחד בבניין החדש, ולאושרו של ישראל לא היה גבול.

בית כנסת צהלה

בית כנסת "עתירת יצחק", צהלה

אחד ה"לוקסוסים" היחידים שהביאה איתה בת שבע לשכונה היה מקרר. באותם ימים ראשונים, שנות החמישים המוקדמות עד כמה שזה נשמע הזוי, לרוב האנשים עדין לא היה מקרר בבית. עניין. למשפחת ברון היה מקרר, וזה שימש לא פעם גם את השכנים, כמו את רות, שלחברות איתה היא חייבת למקרר הזה. האגדה יודעת לספר שרות חיפשה בין הבתים סביבה בית עם מקרר כדי לאכסן דגים שהביאה. המקרר של בת שבע היה שם בזמן כדי להציע פינה קרה לדגים, ובעקבות זאת נולדה ביניהן חברות איתנה שהפכה בהמשך גם לשותפות למסעות בעולם.

אלו היו ימים פשוטים, ימים של התחלה. אוטובוס עדין לא עבר בשכונה הצעירה וכדי להגיע אל העיר היה צורך ללכת עד שכונת רמת החייל הסמוכה ומשם לקחת אוטובוס העירה. כול אלו לא הרתיעו את בת שבע, וכשהתפנתה משרה ב"משרד הנוטרים" שנשא את התואר food control היא קיבלה אותה על עצמה, וכדרכה הצטיינה בה. זו הייתה יריית הפתיחה בקריירה שנמתחה משום לאורך 34 שנים בהם שימשה כמנהלת חשבונות ראשית, שגידלה דור שלם של "בנות" שהתחילו לעבוד אצלה בגיל צעיר, ושעדין שמחות לארחה כשהיא מגיעה לביקור. 

בת שבע מטיילת

בגיל 79, כמעט כנגד רצונה פרשה בת שבע לגמלאות, את כוחה ומרצה הפנתה לאפיק מהנה ומרחיב אופקים שהיה חביב עליה מתמיד – טיולים בחו"ל אמנם אחרי המסע שעשתה לארה"ב הכריזה שלא תיסע שוב, אך העולם הגדול  קרא לה לעוד מסע ועוד טיול. הילדים שלה, דפי ודני, נוהגים להתלוצץ ולומר שאין כבר מקום על המפה שלא נעצה עליו את הסיכה שלה. ובאמת, רשימת המסעות של בת שבע מרשימה בכול קנה מידה – איטליה, גאורגיה, מקסיקו, מרוקו, נורבגיה, בורמה, דרום אפריקה, ויטנאם, קמבודיה, ליום הולדת 70 עשתה את יפאן, ואחריה את תאילנד ולאחרונה ביקרה בקובה וקוסטה ריקה שם עשתה במו רגליה את תשעת הגשרים התלויים, טראקרית אמיתית שלא ויתרה אפילו על האומגה, ועל פי התמונות, נהנתה מכול רגע. 

לא מזמן חגגה בת שבע את יום הולדתה ה 95, ובמשך 68 שנים היא תושבת אהובה של השכונה, ומשמשת מופת ודוגמה לכול חברותיה וחבריה הרבים, הן מבני דורה, דור ההורים, והן מדור הילדים, שעבורם היא תמיד הייתה שם, בבית הצנוע שלה ברחוב צה"ל 72. אם היא לא נמצאת אז היא כנראה בדרך לבריכה או ממנה, עניין שהיא עדין מקפידה בו מדי בוקר- הליכה בעלייה מביתה עד לבריכה (ברחוב אבנר) שחייה של חצי שעה, חלק חזה וחלק גב, והליכה בחזרה הבייתה, בירידה הפעם, בחזרה לבית ברחוב צה"ל. אם היא לא בבריכה או בבית אזי כנראה יצאה לשחק ברידג' עם חברות, או לפעילות אחרת בה היא עדיין נוטלת חלק, בה היא עדיין הרוח החייה. בראיון שנעשה איתה לפני שנים היא מעידה על הסוד הגדול שלה – היא אדם שמח מיסודו, אבל הסוד האמיתי של בת שבע, תיבדל לחיים ארוכים וטובים, הוא רוח החיים שהיא מביאה איתה לכול מקום בו היא מגיעה. אם צריך דוגמה לאהבה שאינה תלויה בדבר, הרי שבת שבע ברון יכולה להוות אותה. 

בת שבע והאלות

בת שבע במרוץ צהלה ה-11

 בר מצווה של רועי 2017

סרט על בת שבע ברון בהפקת המשפחה:
משה ברון (בלש, מטוסיאן)
אחד האייטמים הראשונים שייצרה מה שתהפוך להיות אחר הקמת המדינה התעשייה הצבאית, היו רובי "סטן". אלו יוצרו בבתי מלאכה נסתרים, עמוק במרתפים, רחוק מעין הבריטים, שהיו נחושים לבלום את הייצור, ולהשתלט על יצרניו. כך נוצרו ה"סליקים" הידועים, שבהם גם הוסתרו וגם יוצרו כלי הנשק בהם הצטייד הארגון לקראת המערכה על עצמאות ישראל, האיש הזה, משה ברון עליו נספר, היה בין מעט ה"סליקרים" שתפעלו את המערך הזה מתחילה עד סוף, כאיש לתפקידים מיוחדים של ארגון ההגנה.

על התואר "בלש" שהודבק למשה מספר משה הלל בספרו "רוח קדים" ובשפתו העשירה: "השעות הבוקר של יום ג' 25 דצמבר 1945, כ"א בטבת תש"ו, עשתה מכונית הילמן שחורה ומבהיקה את דרכה בכביש הישן מתל אביב לחיפה בכיוון צפון. גשמי הזלעפות של ליל הסערה הקודם פסקו, ובעננים הכבדים נקרעו פה ושם פתחים שבעדם נראו שמיים כחולים. נהג המכונית היה משה ברון, איש התע"ש (התעשייה הצבאית המחתרתית של ההגנה) המכונה בפינו "משה בלש" – בשל לבושו ההדור, שיער ראשו השחור המסורק למשעי, גינוני הקונספירציה המופלגים שלו, ונוהגו לחתום משה ב"

מטוסיאן וחבר

אם להמשיך מעט יותר בתיעוד הנסיעה הזו כפי שזכר אותה משה הלל: "ירדנו מהמכונית וברון פתח את דלת הצריף שלא שימש כלל כבית אריזה. בתוכו פנימה היו חלקי פגזים למרגמות שני אינטש' וביניהם כחמישה עשר בחורים ובחורות שעסקו במלאכת ההרכבה. היו אלה חברי קיבוצי שעבדו בענף מיוחד במינו, ובמנותק מהקיבוץ עצמו, בימות החול ישבו במקום המבודד הזה – "מכון דוד" לפי כינויו במחתרת – ועסקו בייצור נשק ותחמושת, במסגרת התע"ש ורק בשבתות היו חוזרים למחנה הקטן שלנו בפרדס חנה ו"ממלאים את המצברים" לקראת שבוע מחתרתי נוסף. אם משום שהמצברים לא התמלאו לאחרונה די הצורך, או משום ההערכה הבוטחת בעצמם כמיטב הנוער, בוגרי גמנסיה "הרצליה" בתל אביב ובית הספר "הריאלי" בחיפה, שרק עצרו רגע בתע"ש בדרך להתיישבות, נפל סכסוך בינם לבין מנהל העבודה שהגיע עד שיבוש סדרי המפעל. זו הסיבה שבעטיה הגיעה כול המשלחת המכובדת אל אותו מתחם מבודד.  

משה עם חברים לעבודה בהפסקה 4-7-1949

משה ברון בלש מטוסיאן שני משמאל

לאחר שכולם התיישבו במעגל נטל ברון את רשות הדיבור, אך לא הזכיר כלל את סכסוך העבודה שלכבודו הגיעו למקום. תחת זאת הוא שיתף את העובדים בידיעה שהייתה עדין סודית – אתמול בלילה הצליח אנייה בשם חנה סנש להגיע אל חוף ימה של נהריה, עלתה על שירטון, נטתה אל צידה, אך חברי הפלמ"ח וצעירי נהריה חילצו בשלום את כול 250 הנוסעים שהיו בה, ודאגו להפיצם בקיבוצי הסביבה. הידיעה התקבלה בתשואות, כצפוי, וברון המשיך לתאר בפני מאזיניו את נפלאות הלילה שחלף, כולל השלט שתלו החברים ובו נכתב "חנה סנש – ספינת המעפילים של ההגנה – מצבה לששת מיליוני אחינו ואחיותינו – תעודת קלון לממשלה הבריטית" כשהתפלא אחד החברים איך לא חשו האנגלים בספינה הסביר ברון שאתמול בערב חל חג המולד של הנוצרים, השוטרים והחיילים הבריטים החליטו לציין אותו בשתייה כיד המלך, כך שכולם היו שיכורים בלוט "אז מי אומר שהחבר ישו אינו משלנו?" קרא השואל וכולם פרצו בצחוק. ובמצב הרוח הזה, לא נמצא מי שיזכיר את סכסוך העבודה, הפגישה המאולתרת נסתיימה מאליה, כולם היו מוכנים לשוב לעבודה במשנה מרץ.

כאשר ישבנו במכונית, בדרכנו חזרה, אמרתי לברון – "מה שעשית נקרא פשוט דמגוגיה" איזה קשר יש לסיפור חנה סנש ולהתנהגות של הממונה על המפעל ולאי ההבנות שהצטברו? זו דמגוגיה אמתית!"

"אינך צודק ידידי הצעיר" השיב ברון "הסיפור על חנה סנש אפשר להם לראות את הדברים בפרופורציה הנכונה, ולהבין עד כמה טפלים היו העניינים שעליהם התלהטו הרוחות. פתאום נזכרו שנעשים דברים גדולים. וחבל לבזבז את הזמן ולהתווכח ולהתמקח על שטויות"

חייו שלך אדם מסתפרים גם כך, מתוך עדויות שהעידו עליו אלו שסבבו אותו וראו את פועלו, הפרטים הביוגרפים של האיש מספרים שנולד באוקריינה, ב 1915 בעיר הנושאת את השם "ניקולייב" בה ניהלו הוריו חנות בדים גדולה. בשנת 1921 הגיע לארץ עם הוריו כילד בן 6 והמשפחה התיישבה ברחוב רש"י הוא הלך לבית ספר לבנים, ובית ספר תיכון "בי"ס למסחר. וכשהיה בן 16, בשנת 1931, גויס להגנה. ומאותה שנה עד עצמאות ישראל, שרת בנאמנות את "הארגון" ב 1934 מקים שאול אביגור את הש"י ואת התע"ש והנער משה ברון מוצא מפקד הולם, ומתקדם בבטחה לתפקיד האיש למבצעים מיוחדים, בנושא יצירת ואבטחת "סליקים" – מקומות מסתור בהם יהיה אפשר לייצר נשק ותחמושת בכמויות גדולות, וצי מכוניות שהעבירו את הנשק הזה ממקום הייצור ללוחמים. פרויקטים כאלו דרשו לא מעט יצירתיות, וזו לא חסרה לברון וחבריו באותם ימים, כפי שניתן ללמוד מהסיפור על הקמת "גבעת הקיבוצים" -קיבוץ פיקטיבי שהוקם כדי לכסות על בונקר ענק, 31 מטרים אורכו ו 8 מטר רוחבו, בגובה של 3.5 מטרים, יצוק בחצי מטר של ביטון כולל תקרה, ועליו גבעה של כמה מטרים שהסוותה אותו לחלוטין. זה היה מבצע ענק, בניית הבונקר הזה ותחזוקה קבועה של ההסוואה בצורת קיבוץ שהייתה מסביבו, אך "מכון איילון" כפי שנתכנה בפי אנשי המחתרת סיפק את הסחורה. את הנשק שיוצר בו העבירו רכבים מיוחדים שנבנו לשם כך, הזכורים שביניהם – משאית עם מיכל להובלת סולר שבמיכל שלה הותקן סליק מתוחכם, או מכונית עם מתקן לריסוס זפת, שהכילה סליק גדול מתוך הנחה שהחיילים הבריטים לא ירצו ללכלך את ידיהם ומדיהם ולא יחטטו בזפת. 
עוד סיפור שאי אפשר לדלג עליו כשמספרים את תולדות משה ברון הוא סיפור "החנות" מבנה בן שלוש קומות ברח' השרון 10 ליד התחנה המרכזית בתל-אביב. שפעל בשנים 1947-1939  כמכון תע"ש של ההגנה במחתרת. בקומת המרתף עובדו חלקים עדינים, בקומה העליונה נעשו ציפוי אלקטרוליטי והשחמת כלי נשק. עם התחלת ייצור תת-מקלע סטן הועברה לחנות גם הרכבת כלים אלו. ביוני 1947 נתפסה החנות על-ידי הבריטים, אך ה"סליק" לא התגלה. בשתי פעולות נועזות של אנשי ההגנה בתל-אביב, בהן נטל חלק גם משה ברון, נפרצה פרצה למכון מחנות סמוכה, ועל אף שהאזור היה נתון לשמירה בריטית קפדנית הוצאו מ"החנות" תכולת הסליק, מבלטים של הסטן וחלקיו, חביות מלאות חלקי סטן ומכונה לפיצוץ חומר-נפץ. 

משה היה איש הש"י מיום הקמתו ואחד ממפקדיו, אך ב 1944 ביקש לפרוש מהש"י וקיבל על עצמו את תפקיד קצין הביטחון של תע"ש. זה רק עוד סיפור שיכול לתת מושג על אופיו של האיש. הימים היו ימי "הסזון" – הפיקוד העליון החליט לאחוז באמצעים נגד הפורשים, ארגוני האצ"ל והלח"י במטרה לעצור את מפקדיהם בשעת הצורך. המטרה הייתה לתפוס את רוב מפקדי האצ"ל ובכך לשתק את פעולת הארגון. הפעולה הייתה צריכה להיעשות רק על ידי ההגנה, ללא שיתוף עם השלטונות הבריטים, בראשה עמד יעקב דורי, ובראש הכוחות הפעילים יגאל אלון. 

גבעת הקיבוצים
מוזיאון מכון איילון ברחובות 

השבת השחורה ומטוסיאן חמק

כיתות העיקוב של ההגנה גילו גם כמה מחסני נשק של האצ"ל ואת הארכיון הכללי של הארגון. באותה תקופה היה משה ברון מפקדן של שתי מחלקות פלמ"ח מפתח תקווה, אחת מהן נשלחה כדי לתפוס את הארכיון ולהעבירו למרכז הש"י בתל אביב. מפקדה של הפעולה היה בנימין ג'יבלי, והוא הגיע אליה מלווה באדם לבוש אזרחית. ברון שאל – "זה אנגלי?" וכשענה ג'יבלי בחיוב אמר "או שאתה מסלק אותו או שאעשה זאת אני" גיבלי מחל על כבודו וסילק את האיש, אך זה כבר היה מאוחר. מרגע שנוכח משה ברון כי קיים שיתוף פעולה עם הבריטים הודיע שלא ימשיך בש"י, ולמרות כול הבקשות עזב את הש"י והפך לקצין הביטחון של התע"ש.

אירועי השבת השחורה, 29.6.1946, ותכנית החלוקה שעמדו הבריטים להציג היו הגורמים המרכזיים באחת ההחלטות היותר פרועות שלקחו על עצמם בכירי היישוב דאז, הקמת 11 נקודות יישוב בנגב והנחת צינור מים שיחבר ביניהן (שנרכש לבסוף ביד שנייה מעודפי הבריטים עצמם. 200 ק"מ) במבצע מאורגן היטב מראש בנוסח "חומה ומגדל" עלו בליל ה 5 לאוקטובר 1946 אחת עשרה נקודות יישוב חדשות בנגב. זה היה מבצע האכלוס הגדול ביותר שיזמה הסוכנות עד אז, 200 משאיות ועליהן כ 1000 איש הקימו תוך יומיים 11 יישובים חדשים, שקבעו עובדות חדשות בשטח, והכריחו את הבריטים לכלול את רוב השטח הזה כחלק מהמדינה היהודית שבדרך. 
11 הנקודות לא היו מוזכרות כאן לו לא נקשר בם תפקידו הבא של משה ברון בהגנה – הוא מונה לאחראי הביטחון של כול 11 הנקודות הללו, דבר שאמר נסיעות ארוכות, אל נקודות יישוב מבודדות, וסיוע במיגונם, אם בעצה טובה או בנשק שהיה מסליק בתחתית כפולה בתא המטען של רכבו. פרט למעט היהודים שהתגוררו בנגב באותם ימים התגוררו בו כ 50.000 בדואים, וגם איתם עמד האחראי מטעם ההגנה בקשרים טובים. רובם ראו בעניין טובה את תכניות ההתרחבות של היישוב היהודי, ולחלק מהנקודות אפילו סיפקו מים עד שהונח הצינור שחיבר את כולן. בת שבע ברון, אז אשתו הטרייה, עדיין זוכרת נסיעות שעשתה עם בעלה אל מאהלים אקזוטיים של שבטי הבדואים בדרום, ואת הקפה השחור, המריר, בו היו מכבדים אותם מארחיהם בכול פעם שהגיעו.
כשהוכרזה המדינה והוקם צה"ל קיבל משה דרגות רס"נ ומונה ל"מושל הנגב" ושירת בתפקיד עד שפרש מצה"ל ופנה אל השוק האזרחי.

הנער בן ה 16 מרחוב רש"י בתל אביב היה כבר בן 35 ואת שני העשורים שחלפו השקיע בהקמת המדינה. כעת הגיע זמנו לעשות לביתו, ולמשפחתו. השוק האזרחי היה צמא למומחים ברמתו של ברון, וחברות הבנייה הגדולות דאז "עמידר" ו"שיכון ופיתוח" התברכו בשירותיו. עניין זה של העבודה כרך בתוכו גם נסיעות רבות לסניפים מרוחקים של החברה, אליהם היה משה מצרף לא פעם את בני משפחתו – אשתו וילדיו. מכונית תמיד הייתה ברשותו, אם כי לא מהמשובחות שבהן.  בתו של ברון, דפנה (דפי קריב של היום) סיפרה בדברים לזכרו שהיא זוכרת מכוניות שהיו נעצרות בצד הדרך, בעיקר בעלייה לירושלים, והיינו מחכים שהמכונית תתקרר, ממלאים מים, משקיפים על ההרים והעיר וממשיכים. פעם נקרעה הרצועה של המאוורר, אבא הוריד את חגורת מכנסיו, קשר אותה, והמשכנו.

רב סרן משה ברון מושל הנגב 5-12-1949

משה עם חליפה בעבודה

אלו היו שנים טובות במשפחת ברון. בחופשים האם בת שבע והילדים דפי ודני היו מצטרפים לנסיעות העבודה של אביהם. הוא היה משאיר אותם על שפת הים, בעכו, בכנרת, בגן האם בחיפה, ויוצא לפגישות העבודה שלו. כך הכירה המשפחה את כול הארץ. עם השנים החולפות התפתחה מסורת טיולים ופיקניקים משפחתיים בהם נטלו חלק גם בני המשפחה המורחבת – משפחתו של אליעזר אחיו של משה, ומשפחתו של אלעזר גיסו, אחיה הצעיר של בת שבע. בין בני המשפחה התפתח הווי שלם שנקשר לבישול של משה על אש פתוחה, ומתכונים שלמד מהשכנים – סינייה, שקשוקה.

גם בעניין המכונית יש לדפי זיכרונות מתוקים מאביה. בניגוד לשאר ההורים, שהיו מתקשים לתת לילד את המכונית, שיתף משה את הילדים במכונית מרגע שהוציאו רישיון. כסף, כפי שהיא מעידה, לא היה בבית, אך בשביל ילדיו ומשפחתו היה מוכן משה לקנות הכול. המרכז המסחרי שהתפתח היה ממש מול ביתם ברחוב צה"ל, ומשה היה קופץ לסופר, לאנוך ממכשירי הכתיבה, לקצב, בכול פעם שהיה חסר משהו בבית.

רצונו הגדול של משה היה להותיר את ילדיו קרובים אליו, שדני יגור בדירה מעל ביתם, בהקמתה היה מעורב מתחילתה עד סופה הטוב, כשדני ובת זוגו עברו להתגורר בה. ארבעה נכדים אהובים נולדו למשה – ב 73 נולדה איריס, בכורת הנכדים, שנתיים אחר כך ב 75 נולדה ענת, באותה שנה נולד גם יובל, ואפרת, הקטנה בחבורה נולדה שנה אחר כך, ב 76. 
ב 15 למרץ 1981, אחר מאבק במחלה קשה, השיב משה ברון, בלש, מטוסיאן, את נשמתו לבוראו. הוא היה בן 65. השבט שהתחיל ממנו ומאשתו בת שבע שתיבדל לחיים טובים, הלך והתעצם עם השנים, לרבים מנכדיו כבר יש בנות זוג וילדים משלהם. הוא היה בטח אומר שהם השבט הכי בעולם.

 
ת.נ.צ.ב.ה
Bookmark and Share