חדר החושך 
המקום המפחיד ביותר – חדר החושך

אם "תחת הענק" היה מקום משחק די לגיטימי, אפילו בעיני ההורים, הרי ש"חדר החושך" היה אסור במפורש או מתוך זהירות – רוב הילדים, ובטח הילדות העדיפו להישמע להוראה ולהתרחק ממנו.

הוא היה מבנה ביטון אימתני שננטש באמצע בנייתו, ונותר כך, כמו דינוזאור של ביטון וברזלים חלודים, תקוע בלב הדיונות שהיו בין בתיה האחרונים של צהלה בפינת אבנר – המצביאים לבין רחוב עיר שמש שהוביל לנווה משכן. בין הילדים הייתה דעה כללית שבמקורו נועד המקום להיות זירהטרון, סוג של תאטרון עם קרקס או משהו, אך למעשה נראה שהיה אמור להיות בית קולנוע, אותו בית קולנוע שאף פעם לא היה לנו בשכונה. 

מסיבות לא ברורות ננטש ונותר בשיממונו. הדעה המקובלת הייתה שכול מיני המוזרים שהיו מופיעים מעת לעת ברחובות השכונה מתגוררים שם, מן מושבה של זומבים.

זו הסיבה המרכזית שהרחיקה ממנו ילדים רבים. אך עבורי ועבור חברי הקרוב אז הוא הווה מעין מקדש מעט, ומקום קסום לחלוטין.

הייתי בן שבע או שמונה כשהעזתי לחדור לראשונה אל תוכו יחד עם חבר, שהיה אמיץ עוד יותר ממני. ושנינו נותרנו המומים – כול הקירות הפנימיים של המבנה היו עמוסים באיורי פחם גראפיים ענקיים ומיני סלוגנים שלא יכולנו להבין עדיין, ונקראו לנו כמו צופנים, או תפילות.
האיורים הגרפיים הענקיים היו מלאים ברמזים מיניים בוטים, ועיני בני השמונה שלנו הביטו בהם בפליאה חצי תמימה וחצי משולהבת, הם הזכירו לנו יותר מכול את ציורי הפרעונים מהספר המצויר "טן-טן בפירמידות" שהיה חביב על שנינו במיוחד, אך בפירוש אחר לגמרי מהמקור התמים.

בלבם של אותם חללים חשוכים, עמוסי איורי הפחם מטילי המורא שכן המקום שעל שמו נקרא המתחם כולו – חדר החושך, חלל סגור וחשוך לחלוטין, שאף פעם לא נחקר לעומקו כי לאף אחד לא היה אומץ להיכנס עמוק אל תוכו, אפילו עם נר דולק. ההנחה שרווחה הייתה ששם מסתתר זה שאחראי לכול איורי הפחם, והמחשבה שאולי הוא ממתין לך שם בחושך הצמיתה את הטובים והאמיצים ביותר. הסתפקנו במדידות זמן, - כמה שניות אתה יכול לשהות לבדך בחושך המוחלט, וזה אף פעם לא היה הרבה.