בימי חג המולד 1971, תקופת החופשות המשפחתיות שנוצלו באירופה לחופשות סקי באלפים השווצרים. יצאה משפחת פורן, יחד עם עוד כמה משפחות ישראליות מהשירות, לחופשה משותפת באתר סקי, במהלכה קיבל פרץ פקודה לשוב במיידי לפריז. כדי לא לפגום בחופשת אשתו וילדיו הוחלט שישארו, וישובו לפריז במכוניות של שותפיהם לחופשה. יהונתן, בן ה 15 צורף למכוניתה של משפחת סא''ל  אפריים סימון. בירידה מן האלפים, בקטע דרך שהפך לקרח, איבדה המכונית את אחיזתה בכביש והתדרדרה לתהום. כול יושביה,  - משפחת סימון ויהונתן פורן שהצטרף למכוניתם חזרה לפריז נספו בתאונה הנוראה. ביום אחד השתנו החיים בבית משפחת פורן לעד, ומותו בטרם עת של יהונתן האהוב ילווה אותם מעתה ועד עולם. חצי יובל אחר כך, בשנת 1996, יוולד יונתן חדש למשפחת פורן – בנו הקטן של עמוס, שיביא מעט נחמה לזיכרון ושעבודת ה"שורשים" שעשה בכתה ז' שימשה לנו לא פעם כמורה נבוכים.

(תודה יונתן פורן)

מתוך עלון בית הספר "משה שרת" בפריז בו למד יהונתן בכיתה י':
"אין דבר קשה ואכזרי מגורל המחייב נער צעיר לבכות את חברו הטוב, בן גילו. רעות אמת אינה נקנית, בקלות. והנה באיזה מהירות ובמחי יד ממש הגורל מבטלה. חבר אמת קונה לעצמו משכן עולם בלב. ומותו היא נגיסה אכזרית מבשר הלב. לפעמים בשעות ערב שאני יושב לבד וחושב עליך מיד אני גולש למחשבות, אולי סתמיות, עליך ועל מוות ועל גורל בכלל ושוקע במן תהום של ייאוש ואז, ודווקא אז, פתאום פעולות שגרתיות כמו מתן מחברות, עזרה בשאלות ואפילו החלפת דעות מבדחת על מערבונים קשוחים ומורים "רעי לב" מקבלות נופך חדש לחלוטין. יהונתן! עז הרצון שוב לחזור ולהיזכר באותם ימים טובים שלמרבה הצער רק עתה יודעים להעריכם באמת ובתמים – מנסים להיאחז בהם בטובע בקש, - אך הכול אבוד. ואז בהרגשת הייאוש האיומה הזאת, וקשה לא לקלל בזעם – "ארור המוות!" אולם עם חברים כה טובים הולכים לעולמם אפשר עוד רק להפליט "ארורים החיים" ושוב לשקוע ולשקוע..."

יואב תדמור
(י"ב הומנית)

עלון זיכרון בית ספר משה שרת בפריז >>